אצלנו במשפחה יש משפט קבוע שהילדים יודעים מגיל ממש קטן : “כשחולים- זה סימן שהגוף מבריא”. זה נכון אגב 🙂 מחלה היא סימן למערכת חיסון פעילה שמתנגדת לגורם המזיק. המשפט הזה מחבר אותנו לצד החיובי שבכל הסיפור הקצת לא נוח הזה.

בשלב הבא- המסר עבור הילד הוא שהגוף שלו יודע להבריא את עצמו. זה לא מסר שנשאר בשלב המילים והאמונות החיוביות, אלא ממש ליווי פרקטי שלי בדרך שבה הגוף שלו לוקח אותו. 

“אני רק רוצה קצת שקט” הוא אמר לי אתמול, אז ארגנו עיסוק לבן הגדול, שיאפשר לו שקט.

“אמא בואי להתכרבל איתי” זה המשפט הכי נפוץ כאן בימים האחרונים, וככה אני עושה, קרובה אליו, מלטפת, אוהבת. 

הצעתי לאכול כדי שיהיו ויטמינים בגוף, אבל הוא לא רוצה- וכאן אני לא משכנעת, ובטח שלא נלחצת. “הגוף שלך יודע, אם הוא לא רוצה לאכול, סימן שזה מה שיבריא אותו. אל תשכח להמשיך להקשיב לו”.

הוא לא רוצה לישון עם הבובה שלו. היא יכולה להידבק. הוא ישאיר אותה בריאה. 

וככה זה ממשיך. על הבוקר הוא רצה קלמנטינה, ואחר כך מיץ. יותר מאוחר ביקש קורנפלקס- לא שיא הבריאות, אבל אני לא מפריעה לגוף של הילד שלי להבריא את עצמו. הבריאות עוברת דרך ה”בא לי” הזה, ולא דרך רעיונות על בריאות ו”מה צריך”.

הגיעו אתגרים? כן… הגוף שלו רוצה להסתובב בבית בלי גרביים, לא פשוט, במיוחד כשאני מסתובבת בבית עמוסת שכבות ונראית קצת כמו דובון איכפת לי. “לא קר לך?” 

“כן”

הוא אומר

“אבל אני צריך שיהיה לי קר”

תשמעו. אני מאמינה. מקשיבה. יש לו נתיב משלו. סך הכל הגיוני שקור יוריד חום. 

בערב הוא נשכב על הספה, כואב לו הראש, הוא לא מצליח להירדם. “רוצה לקחת תרופה מתוק? זה יעזור לך לישון טוב”.

“שנייה” הוא אומר לי, “אני שואל”

והוא עם עצמו, מתכרבל בפוך שהבאנו לו לספה- “כן. אני אקח תרופה”.

ככה הוא מבריא המתוק הזה.

התפקיד שלי הוא בעיקר לא להפריע עם שלל האמונות על מחלות, ובמקום זה אני עוזרת לילד שלי לראות ולהבין בעצמו שמחלה זו עוד הזדמנות להיות בתקשורת עם הגוף, להיענות לו, לזהות איך גם בזמן מחלה :הגוף ואני אחד הם. 

הולכת להתכרבל איתו, בריאות 🙂

Image by vargazs from Pixabay