להאמין בילד

טלפון מבית הספר בזמן שהילדים שם. אף פעם לא סימן מבשר טובות. “אמא” אומר הבן הגדול “בואי לקחת אותי. אני לא מרגיש טוב” הוא משתעל פעמיים. “מה קרה חמוד. מה כואב לך?”

“הבטן. וגם קצת הרגל” הוא משתעל שוב. הממ. מסתורית קצת המחלה הזאת. “אולי תנוח קצת במזכירות? תראה אם אתה מתאושש?”

הוא לא מרוצה מזה. עוד שיחה אחרי עשרים דקות, המזכירה מעבירה לי אותו “אמא את יכולה לבוא לקחת אותי?”

אני מגיעה לקחת אותו.

הוא מגיע לרכב קצת כפוף (כאב בטן אמרנו), וכשמתקרב אלי- מוסיף צליעה. אה, והשיעול.

אני יוצאת לחבק אותו והוא מתרפק עלי “מה קרה?” אני שואלת “כלום. אני לא מרגיש טוב” .

בדרך הביתה אני מספרת לו על פעמים שלא היה בא לי להיות בבית הספר. פעם ילדה לקחה לי את העפרון. פעם מורה העירה לי לייד כל הילדים. הוא מסתכל בחלון, מתעלם ממני, מידי פעם טורח להשתעל.

“אני מאמינה לך שאתה לא מרגיש טוב. לפעמים זה הלב שלא מרגיש טוב” רק למשפט הזה הוא מגיב. מזדקף בכסא מאחורה. נושם.

כשאנחנו מגיעים הביתה הוא כבר זקוף. לא כאב בטן ולא צליעה.

נתתי לגיטימציה לשקר?

לא

הבנתי את האמת שמתחת לשקר- ודיברתי איתו ברמה הזאת.

במקום “נו באמת אני לא מאמינה להצגה הזאת”

ובמקום לחשוב שהוא “בודק גבולות” כמו שהציעה המזכירה בטלפון

אני מחפשת את האמת שבתוך השקר. היא תמיד שם.

אני לא צריכה להוכיח את עצמי עכשיו כאמא שמזהה את השקר, או לעבור ל”חינוך” ולספר על הילד שצעק “זאב” ובסוף לא האמינו לו.

אני רק צריכה לזהות את האמת שבתוך השקר, את בקשת העומק שהופיעה עכשיו.

לצאת מבית הספר.

חיבוק מאמא.

 

זהו.

 

מעכשיו הוא יעשה את זה כל הזמן?

זה אירוע שקרה בסוף שנה שעברה ולא קרה שנית.

ילדים שרואים אותם לא צריכים לשקר ו”לעשות הצגות”.

ילד שמאמינים לו- קודם כל מאמין לעצמו. הדבר הכי חשוב בעיני על מנת להפוך לאדם מאושר בעולם הזה. הוא מאמין למחשבות, לתחושות ורגשות שלו. כי אמא ואבא מאמינים להם.

ילד שמאמינים לו- יודע שהוא לא לבד. רואים אותו, גם כשהוא משקר, ולא עסוקים בלהוקיע את השקר תוך כדי שמתעלמים מהעומק שבשקר שלו. מהעומק שלו.

ילד שמאמינים לו- לא צריך לשקר. השקר לא הופך לדרמה בפני עצמה, הוא רק תירוץ לדבר על העיקר. אז אפשר להגיד את העיקר.

בואו נאמין להם, ונמצא את האמת שבתוך השקר.

 

 

Photo by Mathilda Khoo on Unsplash

לעוד מילים מרפאות שכתבתי

מגבלה כמפת דרכים

האם יש לך משהו שמגביל אותך בחיים? תכונה? קושי? התמודדות מול מצב? אדם? אצלי- חוסר חוש כיוון והתמצאות. ללא ספק- לא הייתם רוצים להיתקע איתי

קרא עוד »

על נתינה קשובה (לעצמנו)

לימדו אותנו שחוקי המוסר הנעלים נמצאים למעלה אצלנו, בראש. בשכל. זה מעבר לחוקי מוסר, אנחנו למעשה למדנו לעשות “את הדבר הנכון” ברגע נתון לפי שיקולים

קרא עוד »
נוצר באמצעות מערכת הקורסים של
 
סקולילנד