“לא” מקודש

“לא” מקודש

הוא לא רוצה.

היא לא רוצה.

הם לא רוצים.

פשוט לא רוצים.


לא בא להם היום ללכת לגן.


לא רוצה ללכת לחוג.


לא נכנסת למקלחת.


לא רוצה וזהו!


ילדים שאומרים לא, שלא משתפים פעולה. כמה אנרגיות זה דורש מאיתנו ההורים, כמה סבלנות. כמה תאוריות נבנו סביב הצורך לגרום לילדים שלנו להגיד לנו “כן”.


אבל אולי


בכלל


הלא הזה שלהם הוא חשוב. עדין, ואפילו : מקודש?


מה אם סביב ה”לא” שלהם יש בקשה לדון בדברים הכי חשובים של החיים. בגבולות הפנימיים שלהם, בתשוקות שלהם, בעצם ההווייה החופשית שלהם?


כי אם אני אומרת “אין דבר כזה לא! הולכים וזהו! אנחנו משלמים על החוג הזה” אני בעצם אומרת- הלא שלך, לא חשוב. הוא רגעי, עובר. מה שחשוב זו התפיסה של מה שנכון ומה שלא.


ואם אני “מדלגת” מעבר ללא, למשל: בדרך אתן לך להיות בסלולארי- אני מכופפת את הלא המקודש שלו. הוא יגיע לשם, למקום שלא רצה להיות בו, וידע על עצמו שהוא מוותר לעצמו. כי על חוג לא מוותרים. הוא ידע שהלא שלו דחוי.


כמו הלא שלנו, ככה הלא של הילדים שלנו הוא מקודש.


גם אם אין זמן לעשות שיחת עומק על זה, קודם כל בואו נבין את זה ונגיע משם.


“אני ממש מבינה שלא בא לך עכשיו, נדבר על זה אחר כך”


ובאמת לדבר על זה אחר כך.


וכאן אפשר לדבר גם על מה שצריך, אבל בבקשה- לא *רק* על מה שצריך. גם על מה שאפשר, ועל דברים שיש בהם גמישות, ולהזכיר למה בחרנו בכלל בחוג/בבית הספר, ולספר על כל הדברים שיש בהם גמישות כשגדלים.


ואם קשה לנו עצמנו לחשוב איך החיים שלנו הם לא “אין ברירה” אחד גדול, העבודה שלנו היא פנימית- עם עצמנו, ואז יהיה קל להסביר לילדים, וכולנו נצא לחופשי

Image by drz from UNSPLASH 

לעוד מילים מרפאות שכתבתי

מגבלה כמפת דרכים

האם יש לך משהו שמגביל אותך בחיים? תכונה? קושי? התמודדות מול מצב? אדם? אצלי- חוסר חוש כיוון והתמצאות. ללא ספק- לא הייתם רוצים להיתקע איתי

קרא עוד »

על נתינה קשובה (לעצמנו)

לימדו אותנו שחוקי המוסר הנעלים נמצאים למעלה אצלנו, בראש. בשכל. זה מעבר לחוקי מוסר, אנחנו למעשה למדנו לעשות “את הדבר הנכון” ברגע נתון לפי שיקולים

קרא עוד »
נוצר באמצעות מערכת הקורסים של
 
סקולילנד